📌איך מקדשים את התאווה בחיי הנישואין?📌

יחוד בין בני הזוג הוא פעולת דעת "והאדם ידע את חווה אשתו"

בדעת טמונה סכנה לא קטנה – "יוסיף דעת יוסיף מכאוב"...
לכן גם נאסר על אדם הראשון לאכול מעץ הדעת.

בנישואין בידיעת בני הזוג אחד את השני הם צריכים לתקן את עץ הדעת
ולחשוף את הצד הטוב שבו.

עד החתונה הבן והבת מחונכים לכפות לחלוטין את יצרם הרע -יצרא דעריות ולא לתת לו כל ביטוי.

אבל בשביל שבני הזוג יוכלו לדעת אחד את השני?

הם צריכים להשתמש ביצר הרע...

בחתונה בני הזוג מגלים כיצד "מתוך שלא לשמה בא לשמה" – מתוך היצר הרע והתאווה שעד עכשיו הם כפו לחלוטין הם באים לדעת טוב שהתכלית שלה זה קיום מצוות ה' והעמדת התולדות.

בעל מי השילוח תלמידו של הקוצקער, רבו של ר' צדוק הכהן מלובלין וממפרשי החסידות הייחודים מפרש באופן מופלא את הפסוק שנאמר לאדם הראשון " ויצו ה' אלוקים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכל תאכל, ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו"

הוא מסביר:

"לעתיד כשיתוקן חטא אדם הראשון אז יהיה צירוף הפסוקים 'מכל עץ הגן אכל תאכל ומעץ הדעת טוב' ואחרי זה 'ורע לא תאכל', היינו הטוב שבאילן יאכל רק הרע לא יאכל והשם יתברך יברר כי לא אכל רק הטוב, והחטא לא היה רק לפי דעתו כקליפת השום ולא יותר"

רק לאחר שבני הזוג מתחתנים הם מגיעים למוחין דגדלות שמאפשרים להם להבין את הפסוק באופן העתידני הזה.
אז הם מסוגלים להפריד בין שני הממדים בעץ הדעת טוב ורע.

מה הכוונה?

הרע שבדעת הוא מודעות עצמית שהיום היא מאד מדוברת ונשאפת אבל הבעיתיות בה היא עודף התעסקות האדם עם עצמו.

בהקשר של יצרא דעריות זה מה שגורם להוצאת זרע לבטלה כאשר עומק הפגם זה ההשתעשעות של האדם עם עצמו במקום לפנות לזולתו.

לעומת זה הטוב שבדעת?

זה ידיעת הזולת והתדבקות בו מתוך התקשרות והתמסרות אמיתית

ולמרות שידיעת הזולת נושאת עמה בהכרח גם שמץ של ידיעת האדם את עצמו - שממנו גם באה לו כל ההתעוררות הדרושה ליחוד הרי שאז יכול להתברר כפי שהסביר מי השילוח "כי לא אכל רק הטוב והחטא לא היה רק לפי דעתו כקליפת השום ולא יותר"

בעצם על בני הזוג לעבור מעבודת האתכפיא הדוחה לגמרי את החיצוניות לעבודה של "בכל דרכיך דעהו" שחושפת את נקודת האלוקות הפנימית בתוך החיצוניות הזרה לכאורה.

אז מתגלה להם הנס של "והסנה בוער באש והסנה איננו אוכל":

מתגלה להם כי תבערת הקודש הפנימית – קרי הרצון שלהם לקיים מצוות והאהבה הנשמתית הקדושה ביניהם – לא מכלה את היצר החיצוני אלא אדרבה מעלה אותו לעבודת ה' – להיות אש קודש.

הנס הזה במקור התגלה למשה רבינו שהוא בבחינת הדעת הכללי של נשמות ישראל ומתפקידו לתקן את הדעת של כל יהודי ויהודי.

משה בגלגולו הראשון היה צריך לפרוש מן האשה לטובת היחוד הרוחני עם השכינה, אבל כבר אז נרמז לו שבגלגולו האחרון כמשיח לא תהיה סתירה בין הפנימיות לחיצוניות, והוא לא יפרוש מן האשה.

על ידי ההתקשרות למשה רבינו בנישואין כדת משה וישראל:

מסוגלים בני הזוג לתקוע את דעתם בחוזק בפנימיות הנקודה האלוקית של הקשר ביניהם, ובכך להעלות את התאוה לאש המלהטת סביב גילוי השכינה שביניהם.

נפגש בתובנה הבאה...