Info
🔹מה המפתח כדי להצמיח את האהבה באופן יומיומי?
🔹איך מפתחים אמון מלא בבן הזוג?
🔹ואיך מעצימים את הקדושה של הקשר הגשמי בנישואין?
מזמין אותך להצטרף לתובנה הזוגית היומית בהשראת תורת החסידות והרב גינזבורג:
🔹איך מפתחים אמון מלא בבן הזוג?
🔹ואיך מעצימים את הקדושה של הקשר הגשמי בנישואין?
מזמין אותך להצטרף לתובנה הזוגית היומית בהשראת תורת החסידות והרב גינזבורג:
30 AUG 2021 · 📌מה המפתח להתחדשות ורעננות תמידית של קשר האהבה בנישואין?📌
הקשר בין בני הזוג מכונה ידיעה. "והאדם ידע את חווה אשתו".
חכמי אמת מלמדים אותנו כי היה פגם בקשר הזה של אדם וחווה ובעטיו נגרם חטא עץ הדעת.
מהי בעצם הדעת?
בפשטות הדעת מחברת בין המח ללב. הכח לייחד ולחבר אותם נקרא "דעת המתפשט" – תפקידו לקשר בין ההכרה השכלית להכרה הרגשית, להתפשט אל הזולת ולהפוך את הידע על הזולת לרגש כלפיו.
יציאת האדם מעצמו להתפשט ולפגוש בזולת – להזדהות עמו גם בממד החוויה וליצור כלפיו רגש – היא כמובן הבסיס לקשר בין בני הזוג.
אבל ישנה דעת נוספת...
מעל הדעת המחברת בין השכל לרגש, שהיא בבחינת דעת תחתון קיים כח של דעת עליון שמחבר בין כוחות השכל(חכמה ובינה) עצמם.
כח זה מכונה "דעת הנעלם" – משום שהחיבור בין הכוחות המודעים העליונים והפנימיים שורשו במקור על מודע ונעלם.
על הדעת הזו נאמר "תכלית הידיעה שלא נדע"...
בממד הזה חשים בני הזוג כי באמת אינם יודעים כלום זה על זו, אך ברור להם באמונה שלמה כי נשמתם אחת בשורש.
לפני החתונה מושתת הקשר על כח הדעת התחתון המכיר את בן הזוג כזולת ומתיחס אליו עד המקום שהוא מסוגל להתפשט מתוך עצמו...
לאחר החתונה?
יש להעלות את הקשר לרמת אי הידיעה, להתחבר לדעת העליון - דעת הנעלם ולהיות אחד ממש.
הפגם אצל אדם הראשון היה בחוסר ההמתנה לזמן הזיווג, שבת קודש.
יום שישי עדיין שייך לששת ימי החול בהן מאירה דעת המתפשט בלבד.
בזיווגו ביום שישי חש אדם הראשון כי ידע לגמרי את חווה, אך הוא לא הגיע למדרגת אי הידיעה בינו לבינה...
כתוב שתענוג תמידי אינו תענוג. רק הדעת העליונה - בה אנחנו חשים שעדיין איננו מכירים את בן זוגנו – היא המרעננת את הקשר תמיד בהתעניינות והעמקה חדשים.
נפגש בתובנה הבאה...
30 AUG 2021 · 📌האם נכון לצפות ולבקש מבן הזוג שימלא את צרכי?📌
לביטוי "אני לדודי ודודי לי" הרעה בשושנים יש מקבילה הקודמת לו בשיר השירים,
"דודי לי ואני לו הרעה בשושנים".
מוסבר בחסידות ש"דודי לי ואני לו" זה עבודת חודש ניסן בו ה' מקדים באתערותא דלעילא לגאול את עמו ממצרים,ואילו עבודת "אני לדודי ודודי לי" שייכת לחודש אלול ותשרי בהם האתערותא דלתתא שלנו קודמת.
בפשטות המילים לי ולו מבטאות התמסרות מוחלטת,
אך רש"י בשיר השירים מפרש באופן מאד מפתיע את הפסוקים הללו:
"דודי לי ואני לו" – הוא כל צרכיו תבע ממני ולא ציווה אלא לי – עשו פסח, קדשו בכורות, עשו משכן, הקריבו עולות – ולא תבע מאומה אחרת.
"ואני לו" – כל צרכי תבעתי ממנו ולא מאלוהים אחרים.
לכאורה בעוד ההתמסרות לזולת נובעת מתוך ביטול מוחלט של האגו התביעה מהזולת היא טיפוח האגו המופרז.
האם האמירה שהוא דורש דברים רק ממני ולכן אני אדרוש את כל צרכי רק ממנו היא לא פועל יוצא של קשר אנטרסנטי?
האם סיטואציה בה כל אחד מתעקש שכל בקשה שלו תמולא רק ע"י השני ולא ע"י מישהו אחר מבני הבית היא רצויה?
בהלכה מוזכרות כמה מלאכות של חיבה שרק האשה עושה לבעלה גם אם יש בידיה אמצעים כלכליים המאפשרים להחזיק עובדים אחרים שיעשו במקומה.
אפשר ללמוד מזה שהתביעה שדוקא בן הזוג ימלא את הצרכים והבקשות נובעת מהתייחסות לכל עשיה ונתינה כביטוי של חיבה בין בני הזוג.
אז הצורך שמתעורר משמש כתירוץ לפנות לבן הזוג ולגלות שוב את קשר האהבה המוחלט.
כלומר אני לא אוהב את בן הזוג בגלל שהוא ממלא את צרכי אלא אני מבקש ממנו למלא את צרכי בגלל שאני אוהב אותו.
אהבת בן הזוג מתוך אנטרס של מילוי צרכים הדדי היא "אהבה שהיא תלויה בדבר"
ואילו "אהבה שאינה תלויה בדבר" היא זיקה עצמית לבן הזוג, אהבה שאינה בטלה לעולם המלווה בתחושה שחוץ ממנו אין לי אף אחד אחר בעולם.
"אהבה שאינה תלויה בדבר" היא הזדקקות מוחלטת שלא מוכנה להסתפק רק בפירורים מהאהוב – רוצים את כולו וממילא רוצים בכל ממנו.
על פי ספר יצירה החוש של חודש אלול הוא חוש הניצוח במובן של ניצוח על המלאכה,עשיה ותיקון.
המשמעות הפנימית של חוש הניצוח היא היכולת לבקש ולתבוע באופן שמבטא אהבה והתמקדות מוחלטת במי שפונים אליו.
חז"ל משתמשים בלשון תביעה ביחס לקשר הגשמי של בני הזוג.
בין השאר אומרים חז"ל "האשה תובעת בלב והאיש תובע בפה".
ישנה תביעה מצד האשה, אך ביחס לתביעה של האיש היא סמויה וצנועה יותר, פעמים ברמז ופעמים רק בתשוקת הלב, עד שלא תמיד יודע הגבר כי תביעתו לאשתו מקורו ביוזמה צנועה שלה...
דוקא בסדר של "אני לדודי ודודי לי" בה קודמת התביעה הסמויה של האשה קיימת המעלה של "אשה מזרעת תחילה יולדת זכר".
ההתעוררות הצנועה של האשה עולה מעלה מעלה, וממשיכה לתביעה הגלויה יותר של האיש כח ממקור עליון ביותר.
נפגש בתובנה הבאה...
30 AUG 2021 · 📌איך מחזירים את התמימות לקשר האהבה שלנו?📌
אנחנו בחודש מיוחד.
חודש אלול הוא חודש המסוגל כולו לנישואין.
למה?
בחודש אלול מאירות י"ג מידות הרחמים.
י"ג בגימטריא אהבה ומדות הרחמים רומזות לתוקף של אהבה, וידועים גם ראשי התיבות המפורסמים של אלול שרומזים לפסוק האהבה בשיר השירים "אני לדודי ודודי לי".
בדרך כלל משמש הפסוק הזה כמשל לעבודת התשובה הרצויה בחודש אלול: "תשובה מאהבה" -תשובה לעבודת ה' מאהבה עבודה המדגישה את קשר הדוד והרעיה ביננו לבין בוראנו.
אבל ניתן ללמוד מראשי התיבות הללו כי נדרשת בחודש אלול גם תשובה מיוחדת בתחום האהבה בין איש לאשתו.
הדבר הזה גם רמוז במזל של חודש אלול – מזל בתולה.
מה זה אומר לחיי הנישואין?
מזל בתולה מחזיר אותנו לנקודת ההתחלה של חיי הנישואין – חזרה לתמימות שאפיינה את הקשר בתחילתו.
עם השנים הסתבכנו קצת...נערמו כל מיני טרוניות ומחסומים.
בחודש אלול אנחנו חוזרים אל ההתחלה – נאחזים בשורש האחד שלנו לפני שהעסק אולי קצת הסתבך...
ובכלל בלי להצטמצם רק לאלול, הקשר בין חודש אלול לחיי הנישואין רומז לנו לצורך בתשובה והתחדשות מתמדת בקשר שלנו. באמת היכולת שלנו לעשות את זה תלויה בחזרה שלנו לתמימות של ההתחלה ולהרגשה שאנחנו עוד לא מכירים בכלל את בן זוגנו...
אותיות אלול הן ראשי תיבות של עוד ביטויים חוץ מ"אני לדודי ודודי לי".
הרבי מיליובאויטש הדגיש תמיד חמישה ביטויים והקביל אותם לענינים נוספים:
🔹"אני לדודי ודודי לי" – עבודת התפילה.
🔹 "איש לרעהו ומתנות לאביונים" – גמילות חסדים.
🔹 "אנה לידו ושמתי לך" – תורה.
🔹"את לבבך ואת לבב" – עבודת התשובה.
🔹 להוי' ויאמרו לאמר אשירה" – שמחת הגאולה.
בימים הקרובים נתבונן בכל אחד מחמשת הביטויים בהקשר המיוחד של חיי הנישואין ועבודת התיקון וההתחדשות שלהם.
נפגש בתובנה הבאה...
24 AUG 2021 · *📌מהו התהליך לחיבור הנפשי המלא תוך כדי החיבור הגשמי?📌*
החיבור הגשמי בין בני הזוג הוא פעולת הדעת – "והאדם ידע את חווה אשתו".
*כדי שהחיבור יתחולל בשלמות נדרשים שלושה שלבים של קירוב הדעת הבאים בזה אחר זה:*
חיבוק, נישוק וזיווג.
שלושת השלבים הללו מבטאים את שלוש דרגות האהבה – בכל לבבך, בכל נפשך, ובכל מאודך.
*החיבוק* מבטא את הקירוב הרגשי בין בני הזוג – "בכל לבבך".
*הנישוק* זה אהבה של "בכל נפשך" – באהבה זו מוסרים בני הזוג את נפשם הנפרדת ומגיעים לתודעה מאוחדת.
בשיאו של *הזיווג* עצמו באה לידי ביטוי אהבת בכל מאודך, אז חורגים בני הזוג מעצמם לגמרי – הן מתודעתם הנפרדת(שהתקרבה בחיבוק), והן מתודעתם המשותפת(שהתגלתה בנשיקה) - ומגלים את עצם היותם אחד בשורש העל מודע שלהם.
אל מול הדעת של הקדושה עומדת קליפת עמלק.
*עמלק בגימטריא ספק ומה שהוא מחדיר לנפש בחיי הנישואין זה ספק באהבתם של בני הזוג.*
תפקיד הזיווג בימות החול הוא להסיר את הספק הזה ולהודיע אחד לשני על אהבתנו השרירה והקיימת.
בכלל מצות מחית עמלק היא המקור לשמחה בכל מצוות התורה – "אין שמחה כהתרת הספקות", ולכן השיא של השמחה של השנה היא בחג של מחית עמלק -פורים.
מחית זכר עמלק המתחוללת דוקא בזיווגי ימות החול היא גם מקור השמחה המיוחדת שיש בזיווגים הללו, כמו בשמחת פורים שהוא יום חול שחכמים הפכו אותו ליום טוב ודוקא בו גוברת השמחה ביותר.
נפגש בתובנה הבאה...
______________
*להצטרפות לתובנה הזוגית היומית בווטסאפ:*
https://bit.ly/37xzdV0
19 AUG 2021 · 📌איך מתגברים על החיכוכים היומיומים בחיי הזוגיות?📌
בתורה מכונה יחוד בין בני הזוג: ידיעה,
ואכן לפי החסידות פנימיות ספירת הדעת היא כח היחוד.
למושג דעת יש שתי משמעויות:
א.מודעות עצמית שמבטאת ריחוק והסתכלות מן הצד ומבליטה את המודעות העצמית הנפרדת של כל אחד מבני הזוג.
ב.ידיעת האחר – המבטאת חיבור וקשר לזולת.
שתי המשמעויות הם בעצם שתי הפנים של עץ הדעת טוב ורע: רע - פירוד האדם לעצמו, וטוב – חיבור כמו "דבק טוב"
מה שיא הדעת המתוקנת?
כשידיעת בן הזוג נהפכת לחלק מידיעת עצמי.
זה היחוד האמיתי להגיע ל"והיו לבשר אחד" ואז זוכים להגיע לעץ החיים – "ראה חיים עם אשה אשר אהבת"
אבל בדרך(הארוכה...) לשם... יש נקודות ריחוק בין בני הזוג בשל אופים השונה, ואז האתגר הוא לכלכל את הצעדים מתוך מודעות מלאה, כשכח הדעת מבחין בהבדלים בן בני הזוג, ומעורר מודעות לרגישויות הזולת וצרכיו.
הריחוק דורש מודעות בלתי טבעית משום שכל פעולה ספונטאנית טרם תיאום מוחלט פוגעת בבן הזוג שטבעו שונה.
שימוש נכון בדעת תוך הדגשת ההפרדה והשוני בין בני הזוג מגשר על המרחק ומונע חיכוכים מיותרים.
אכן ככל שהמודעות הנכונה והרגישה גורמת לקירוב הדעת ולידיעת הזולת באופן נכון מתקרבים למצב בו הדעת מיחדת את מודעות שני בני הזוג והופכת אותה לאחת.
איפה מתגלה הדעת בפועל?
הדעת על שתי משמעויותיה מתגלה בפה האדם "דעת גניז בפומא".
הפה משמש לדיבור שמגשר על הפערים והשוני, כי הרי כשיש אהבה ותיאום מוחלט אין צורך בדיבור ומספיק הסתכלות עינים אוהבת...
הדיבור לכשעצמו ממחיש את המודעות הנפרדת של הדוברים והוא עלול להתדרדר למקור של כעס וחיכוכים.
לכן נדרשת לו הארה של ממד החיבור והקשר.
הדעת מאירה בפה מודעות נכונה לדיבור שממתיקה את הדיבור, מגשרת על המרחק ומבטאת בצורה נכונה את האהבה והחסד שבלב.
ומה קורה אחרי תיקון הדיבור?
אז מתגלה בפה עצם הדעת שמתבטא בכח היחוד שבפה – בנשיקה.
בנשיקה מתוקנת מתבטלת לחלוטין המודעות הנפרדת של בני הזוג והם מגיעים לידיעה הדדית מלאה ועצמית.
הנשיקה מכונה בזהר "אתדבקות רוחא ברוחא" – זו הדבקות של השורש של החיבור בין בני הזוג.
"הידיעה" שבנשיקה היא למעלה מזרימת האהבה שבהסתכלות העינים האוהבת ולכן הנשיקה ניתנת באופן טבעי מתוך עצימת עינים.
נפגש בתובנה הבאה...
19 AUG 2021 · 📌איך מקדשים את התאווה בחיי הנישואין?📌
יחוד בין בני הזוג הוא פעולת דעת "והאדם ידע את חווה אשתו"
בדעת טמונה סכנה לא קטנה – "יוסיף דעת יוסיף מכאוב"...
לכן גם נאסר על אדם הראשון לאכול מעץ הדעת.
בנישואין בידיעת בני הזוג אחד את השני הם צריכים לתקן את עץ הדעת
ולחשוף את הצד הטוב שבו.
עד החתונה הבן והבת מחונכים לכפות לחלוטין את יצרם הרע -יצרא דעריות ולא לתת לו כל ביטוי.
אבל בשביל שבני הזוג יוכלו לדעת אחד את השני?
הם צריכים להשתמש ביצר הרע...
בחתונה בני הזוג מגלים כיצד "מתוך שלא לשמה בא לשמה" – מתוך היצר הרע והתאווה שעד עכשיו הם כפו לחלוטין הם באים לדעת טוב שהתכלית שלה זה קיום מצוות ה' והעמדת התולדות.
בעל מי השילוח תלמידו של הקוצקער, רבו של ר' צדוק הכהן מלובלין וממפרשי החסידות הייחודים מפרש באופן מופלא את הפסוק שנאמר לאדם הראשון " ויצו ה' אלוקים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכל תאכל, ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו"
הוא מסביר:
"לעתיד כשיתוקן חטא אדם הראשון אז יהיה צירוף הפסוקים 'מכל עץ הגן אכל תאכל ומעץ הדעת טוב' ואחרי זה 'ורע לא תאכל', היינו הטוב שבאילן יאכל רק הרע לא יאכל והשם יתברך יברר כי לא אכל רק הטוב, והחטא לא היה רק לפי דעתו כקליפת השום ולא יותר"
רק לאחר שבני הזוג מתחתנים הם מגיעים למוחין דגדלות שמאפשרים להם להבין את הפסוק באופן העתידני הזה.
אז הם מסוגלים להפריד בין שני הממדים בעץ הדעת טוב ורע.
מה הכוונה?
הרע שבדעת הוא מודעות עצמית שהיום היא מאד מדוברת ונשאפת אבל הבעיתיות בה היא עודף התעסקות האדם עם עצמו.
בהקשר של יצרא דעריות זה מה שגורם להוצאת זרע לבטלה כאשר עומק הפגם זה ההשתעשעות של האדם עם עצמו במקום לפנות לזולתו.
לעומת זה הטוב שבדעת?
זה ידיעת הזולת והתדבקות בו מתוך התקשרות והתמסרות אמיתית
ולמרות שידיעת הזולת נושאת עמה בהכרח גם שמץ של ידיעת האדם את עצמו - שממנו גם באה לו כל ההתעוררות הדרושה ליחוד הרי שאז יכול להתברר כפי שהסביר מי השילוח "כי לא אכל רק הטוב והחטא לא היה רק לפי דעתו כקליפת השום ולא יותר"
בעצם על בני הזוג לעבור מעבודת האתכפיא הדוחה לגמרי את החיצוניות לעבודה של "בכל דרכיך דעהו" שחושפת את נקודת האלוקות הפנימית בתוך החיצוניות הזרה לכאורה.
אז מתגלה להם הנס של "והסנה בוער באש והסנה איננו אוכל":
מתגלה להם כי תבערת הקודש הפנימית – קרי הרצון שלהם לקיים מצוות והאהבה הנשמתית הקדושה ביניהם – לא מכלה את היצר החיצוני אלא אדרבה מעלה אותו לעבודת ה' – להיות אש קודש.
הנס הזה במקור התגלה למשה רבינו שהוא בבחינת הדעת הכללי של נשמות ישראל ומתפקידו לתקן את הדעת של כל יהודי ויהודי.
משה בגלגולו הראשון היה צריך לפרוש מן האשה לטובת היחוד הרוחני עם השכינה, אבל כבר אז נרמז לו שבגלגולו האחרון כמשיח לא תהיה סתירה בין הפנימיות לחיצוניות, והוא לא יפרוש מן האשה.
על ידי ההתקשרות למשה רבינו בנישואין כדת משה וישראל:
מסוגלים בני הזוג לתקוע את דעתם בחוזק בפנימיות הנקודה האלוקית של הקשר ביניהם, ובכך להעלות את התאוה לאש המלהטת סביב גילוי השכינה שביניהם.
נפגש בתובנה הבאה...
19 AUG 2021 · 📌איך משמרים את התשוקה של לפני הנישואין גם בחיי הזוגיות לאורך השנים?📌
כדי להבין את זה צריך להסביר מה ההבדל בפנימיות בין אירוסין לנישואין?
בחסידות מוסבר שזה ההבדל בין שני מושגים:
"ידיעת המציאות" ו"ראיית המהות"
באירוסין אין עדיין לכלה השגה פנימית בחתנה והיחוד ביניהם גם אסור "ואסר לנו את הארוסות"
היא רק יודעת על מציאותו וזה פועל בה "רצוא" וכלות הנפש אל החתן בציפיה עזה להכירו ולקבל ממנו השפעה פנימית.
לעומת זה בנישואין?
זוכה הכלה לראות את מהות חתנה ולקבל ממנו השפעה פנימית וזה פועל בה "שוב" למציאות כדי לממש ולהמחיש במציאות - בבית,בילדים ובהיקף רחב יותר – את מעלות וכוחות בעלה.
וזה עובד כמובן גם הפוך...
כמו שהאשה משתדלת לעזור לבעלה להפיק את הכוחות הטמונים בו כך תפקידו לעורר בה את כשרונותיה העצמיים.
תפקיד האשה הוא לעזור לבעלה במימוש מוגדר ממוקד ונכון של הכוחות המפוזרים שלו.
ותפקיד הגבר הוא לעודד את האשה בכל מעשיה ולעזור לה להתגבר על טבעה הביקורתי שחוסם אותה מלממש את יכולותיה במציאות.
הרצוא של האשה נבע מתוך ביקורתיות שגרמה לה לחפש משהו אחר ושונה מחוצה לה.
ואילו בשוב שלה?
יש התפייסות עם עצמה ועם המציאות כך שתוכל לגלות במציאות את כוחות בעלה ולפעול בתוכה בכוחותיה שלה.
בפשטות המניע של הרצוא של האשה הוא לא לשמה – רצון האשה לקבל השפעה לעצמה ואילו השוב שלה נעשה לשמה על מנת להשפיע טוב למציאות החיצונית.
עם זאת יש מעלה ברצוא שהוא התנועה הנשית העצמית ומבואר בחסידות שדווקא המדרגה הפנימית היא הרצוא הנשי ותנועת השוב העוסקת במציאות היא החיצונית.
לכן חשוב לשמר בנפש את מעלת הכלה המשתוקקת- מעלת האירוסין "וארשתיך לי לעולם"
החשק התמידי והגעגוע הנובע תמיד מהתחושה שעדיין יש ריחוק בין הכלה לחתן ועדיין לא זכו לראיית המהות השלמה הוא הדלק שמניע את חיי הנישואין.
ההשתוקקות הזאת של האשה אל בעלה מקנה לה חן מיוחד ונצחי בעיניו כמו שכתוב:
"איילת אהבים ויעלת חן – החביבה על בעלה תמיד כבשעה הראשונה"
המעבר ממהאירוסין לנישואין גורם לכך שבני הזוג יוכלו לממש את הטמון בהם ולמלא ביחד את שליחותם בעולם.
הרצוא אל העצם שומר על זיקת אהבה עצמית בין החתן והכלה והתשוקה אל הבלתי מוכר מלחלחת את חיי הנישואין.
הקשר המתחדש גורם לכך שגם עבודת השליחות של בני הזוג לא תשקוט על שמריה וכל הזמן הם יוכלו לחשוף עוד ועוד כוחות להעצים את פעולותיהם ולהוסיף עליהם.
נפגש בתובנה הבאה...
19 AUG 2021 · 📌למה כדאי קצת להסיח את הדעת מבן הזוג?...📌
מבט העינים ותשומת הלב של האיש צריכים להיות מופנים אל אשתו תמיד.
בעיקר הכונה לעיני מחשבת ליבו לזכור אותה ולדאוג לצרכיה כמו שכתוב על בית המקדש "והיו עיני וליבי שם כל הימים"
מה זה מזכיר?
איסור הסחת דעת מהתפילין, וכך הבעש"ט התבטא "ויאהב את אשתו כמו שאוהב את התפילין"...
תפילין של יד מקומם כנגד הלב וזה מורה על אהבה קבועה, אמון ותשומת לב תמידיים.
תפילין של ראש "בין עיניך" מורות על זכרון תמידי.
אבל למרות זאת...
יש שני זמנים בהם צריך להסיח את הדעת מאשתו...
בזמן קריאת שמע – "בכל לבבך" - "לעמוד נגד כל מונע מאהבת ה' ולבבך הן האשה וילדיו שלבבו של אדם קשורה בהן בטבעו"
ובזמן מלחמה – כמו שכותב הרמב"ם "ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה ישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה, וידע שעל יחוד ה' הוא עושה מלחמה, וישים נפשו בכפו ולא ירא ולא יפחד ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו, אלא ימחה זכרונם מלבו ויפנה מכל דבר למלחמה"
זמן התפילה הוא גם זמן מלחמה - "שעת צלותא שעת קרבא", והיו צדיקים שהיו נפרדים ממשפחתם כל יום לפני התפילה מחשש שיפטרו בה מן העולם...
כשמעמיקים בענין?
מגלים שאדרבה הסחת הדעת היא על דרך "ביטולה הוא קיומה".
דוקא ביטול המחשבה על האישה גורם לקשר עצמי יותר, ומתברר גם שבזמן הסחת הדעת עצמה נמצאת האשה בעומק דעתו של האדם, והיא זו שפועלת דרכו במציאות.
מה הכונה?
בקריאת שמע יש "רצוא"- העלאת כל החיים האנושיים לה' אבל לא ביטולם המוחלט.
על הפסוק "בכל לבבך" - שממנו נלמד שצריך להניח את הקשר לאשתו ולבניו כדי לדבוק בה' – דרשו גם חז"ל "בשני יצריך", כלומר שאף את היצר הרע ממש יש להעלות בתוקף הרצוא ולא לבטל אותו לגמרי
עד שלעצם הקשר הגופני בין איש לאשתו נדרש שימוש ביצר הרע מתוקן.
גם במלחמה כאשר נדמה שהקשר עם האשה מתנתק לגמרי, הקשר נשאר קיים בבחינת "העלם שאינו במציאות".
בנקודת העל מודע הגבוהה ביותר של נפש האדם בכח האמונה שלו:
– שם גם נמצא סוד האמון בין איש לאשתו(ששומרת לו אמונים עד שישוב מן המערכה...) – קיים קשר עצמי בין בני הזוג ומכח זה הם נעשים לאחד ממש.
אז האשה נמצאת בשלמות בתוך כל הפעולות שעושה בעלה ועושה אותן עימו יחד.
על יצירת אדם וחוה נאמר "אחור וקדם צרתני", גם כאשר פניו של האיש מופנות קדימה להתמקד בפעולות הכרחיות שלו, באחור-הלא מודע שלו אשתו היא זו שמפעילה אותו...
כמו שאומרים "מאחורי כל גבר מצליח נמצאת אשה מצליחה"...
בזכות הסחת הדעת של האיש מאשתו בקריאת שמע בכל יום, במלחמה או בכל זמן שהוא נדרש למסירות נפש הוא זוכה לקיים "קדש עצמך במותר לך"
בזכות הסחת הדעת מהקשר הגלוי הוא מסוגל לחזור לקשר הזה בתוספת קדושה וטהרה שמאירה בעת היחוד ביניהם בפועל.
וכך מוסבר בחסידות על הביטוי "קדש עצמך במותר לך": שאחרי הפרישה מהמציאות המותרת זוכים לקדושה בתוך אותה מציאות עצמה.
דוקא הסחת הדעת מדמות האשה, כמי שמושכת אליה את רגשותיו ויצריו של האדם, חושפת את קיום הקשר בממד העמוק והפנימי המשפיע על כל מעשיו, ומאפשרת לו לחזור ולתת את עיניו ולבו בה באופן הרבה יותר עמוק.
שנזכה,
נפגש בתובנה הבאה...
19 AUG 2021 · 📌מה הסוד הזוגי שמתגלה בצרעת של מרים?📌
אתמול דיברנו על כמה חשוב לאשה שבעלה הסתכל עליה.
"יתן עיניו בה"...(אם לא ראית את התובנה של אתמול אפשר לפנות אלי בפרטי ואשלח)
למה זה כ"כ חשוב לה?
כידוע שכדי שיוכל להתנבא, משה פרש מהאשה ומרים הנביאה טענה נגדו על זה.
ה' גוער בה ומסביר לה שנבואת משה זה משהו אחר:
"אם יהיה נביאכם הוי' במראָה אליו אתודע בחלום אדבר בו . לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא . פה אל פה אדבר בו. במראֶה ולא בחידותֹ ותמֻנת הוי' יביט ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה"
ה"מראָה", בה מתגלה ה ' לכל הנביאים, היא "אספקלריא דלא נהרא" ( אספקלריא שאינה מאירה ),ואילו ה "מראֶה", בו מתגלה ה ' אל משה, הוא "אספקלריא דנהרא" ( אספקלריא המאירה ).
מבואר כי שתי הבחינות מכוונת כנגד תפארת ומלכות - זכר ("מראֶה", לשון זכר) ונקבה ("מראָה" לשון נקבה).
האשה היא בבחינת מראָה, וכמו שאם אין מי שמתבונן במראָה לא נשקף ממנה כלום כך התחושה של האשה זה שאם לא מביטים בה "לית לה מגרמה כלום" אין לה מעצמה כלום.
היופי של האשה תלוי במבטי בעלה.
גם במדע מפורסם היום שהסתכלות משפיעה על תנועת החלקיקים.
הגבר לעומת זאת?
חש מראֶה בפני עצמו.אין לו תלות במסתכלים בו והוא מרוכז בהבטה כאשר מצד אחד הוא קולט מראות חדשים ומצד שני הוא משפיע אותם החוצה.
זו הסיבה שאין לגבר חשיבות בהתקשטות ובמשיכת מבט עינים ואפילו יש לו איסור להביט במראָה כדי להתיפות.
ויותר בעומק צריך לומר שהסיבה שאסור לו להסתכל במראָה כי הוא צריך להביט באשתו שהיא המראָה האמיתית שלו...
ואם נחזור רגע למרים...
פנימיות טענת מרים על משה היו לא רק על כך שפרש מאשתו , אלא במיוחד על כך שחדל מלהביט בה...
משה, שזכה ל "אספקלריא דנהרא", שוב לא רצה להביט ב "אספקלריא דלא נהרא" - הוא הקדיש את כל מבטיו רק ל "תמונת ה' יביט", באופן ישיר, ולא ראה רשות לעצמו להביט בשום דבר אחר .
בעקבות טענת מרים היא קיבלה צרעת אבל מסתבר שמסירות נפשה היתה כדאית.
היא מצליחה להסב את מבטו של משה לאשתו.
בחסידות מבואר על הפסוק "תמונת ה' יביט" שמשה מביט על המציאות בעיני ה' והוא רואה אותה כמו מראה ומה שמשתקף לו זה ה' בעצמו...
בזכות מרים משה לא רואה רק את אחורי ה' (וראית את אחורי ופני לא יראו) אלא זוכה לראות את פני ה' כפי שמשתקפים מהמציאות.
הפעולה הזו של מרים היא הכנה לקראת הגלגול של משה כגואל אחרון-משיח עליו כתוב ש"המשיח לא יפרוש מן האשה".
כולנו מכירים את בארה של מרים שנמצאת ב"ימה של טבריה" וכתוב שמשם עתידין להגאל.
חז"ל דורשים על טבריה "טובה ראייתה".
מרים בעצם מלמדת את כל הגברים כי טוב וראוי להם להביט בנשותיהם באהבה.
ואם שרדתם עד לכאן אז הנה עוד רמז...
בקבלה טבריה מכונת כנגד ספירת ההוד שם מקומה של האשה - "איהי בהוד".
"טובה ראייתה", כי המבט של הגבר באשתו מחזיר הד, שזה אור חוזר שעולה למעלה ממקורו.
המבט האוהב של איש באשתו מיפה אותה גורם לכך ש"חן אשה על בעלה", ומחזיר לו אור חוזר שהיה נעלם וגנוז בעל מודע שלו.
בהצלחה ביישום...
נפגש בתובנה הבאה.
18 AUG 2021 · 📌מהו הכח של העיניים להגברת האהבה בין איש לאשתו?📌
חז"ל אמרו "אל ישתה אדם בכוס זו ויתן עיניו בכוס אחרת"
הכונה שאסור לאדם להתייחד עם אשתו ולחשוב אודות אשה אחרת.
מכלל לאו אתה שומע הן: האיש מצווה לתת את עיניו באשתו.
מה הענין?
הסיבה היא שהאשה בטבעה זקוקה שיסתכלו עליה, ולכן אמרו חז"ל ש"אין אשה אלא ליפי" ו"אין אשה אלא לתכשיטי אשה".
יפיה של האשה פנימי יותר מתכשיטיה, אך מכיון שהאשה נדרשת לצניעות המכסה את יפיה הטבעי 'מפצים' אותה בתכשיטים החיצוניים – אלא שלתכשיטים עצמם יש מעלה על היפי הפנימי, בכך שהם ממשיכים על האשה אורות מקיפים שעוצמתם רבה.
חז"ל אף התירו לאשה להתקשט גם בזמנים בהם היא אסורה על בעלה– הצורך העצמי של האשה שבעלה יביט בה גורם לה להתקשט תמיד.
וכאשר האיש מסתכל על אשתו?
היא מתחזקת, מתגברת ומתבגרת, והסתכלות אוהבת זו מבשמת וממתיקה את דיניה.
על כל איש לתת את עיניו באשתו ולשים בה את עיונו-מחשבתו, והדבר נכלל במצות עונה בה הוא מחויב כלפיה.
נתינת העינים של האיש באשתו צריכה להיות במחשבה, בדיבור ובמעשה:
במחשבה – הסתכלות ב"עין השכל שבלב",
בדיבור – בהזכרת אשתו בפיו,
ובמעשה – בהסתכלות העינים בפועל .
ומה העבודה של האשה?
הכח של האשה זה 'לקחת את לבו' של האיש ולעורר את אמונו בה, ואז כמים הפנים לפנים אמון האיש באשתו מעורר את אמון אשתו בו.
ומכח התעוררות הלב של האיש ניתן לו כח להביט באשתו כמו שצריך כמו שכתוב "שורייני דעינא באובנתא דליבא תלו" – ראיית העין תלויה בלב.
ולמיטיבי לכת...
"עונתם של תלמידי חכמים מערב שבת לערב שבת ולכן רמוזות כל עבודות העינים הללו בקידוש ליל שבת:
🔹חז"ל אמרו שיש לתת את כוס הקידוש כנגד הלב, דבר הרומז לכך שיש לפתח את אמון הלב באשה.
🔹בעת אמירת "ויכֻלו" יש להביט בנרות שבת, הרומזים לשרשי נשמות האיש והאשה בסוד "נר הוי' נשמת אדם"
🔹בעת ההבטה ב-ב הנרות ראוי לאיש להעמיק דעתו בקשר בין שרשי הנשמות שלו ושל אשתו, בכך שקשר זה מתבטא ביחוד בין רמח אבריו ל-רנב אברי אשתו (העולים ביחד ב פעמים נר)ובכך שתכלית היחוד היא בהגעתם ל"בשר אחד" בעת קיום מצוות "פרו ורבו".
🔹בעת ברכת הקידוש יש להביט בכוס הקידוש – "נותן עיניו בו" – והדבר רומז לאיש להכיר בהשתוקקות אשתו שיביט בה ומזכיר לו את חובתו להמשיך לאשתו חסדים במבטו האוהב.
🔹שני מבטי העינים, בנרות בעת אמירת "ויכֻלו" ובכוס הקידוש בעת אמירת ברכת הקידוש, מכוונים להמשיך המשכה מדעת האיש אל אשתו – על כן תיבות הקידוש מתחלקות ל-לה תיבות של "ויכֻלו" (בתוספת התיבות "יום הששי", כנודע) ו-לה תיבות הקידוש, שתי ההמשכות נועדו לה-לאשה-לכלה, בסוד "חן חן לה.
(מבוסס על ספר יין משמח חלק ב')
נפגש בתובנה הבאה...
______
להצטרפות לתובנה הזוגית היומית בווטסאפ:
https://bit.ly/37xzdV0
🔹מה המפתח כדי להצמיח את האהבה באופן יומיומי?
🔹איך מפתחים אמון מלא בבן הזוג?
🔹ואיך מעצימים את הקדושה של הקשר הגשמי בנישואין?
מזמין אותך להצטרף לתובנה הזוגית היומית בהשראת תורת החסידות והרב גינזבורג:
🔹איך מפתחים אמון מלא בבן הזוג?
🔹ואיך מעצימים את הקדושה של הקשר הגשמי בנישואין?
מזמין אותך להצטרף לתובנה הזוגית היומית בהשראת תורת החסידות והרב גינזבורג:
Information
| Author | בית מדרש נשמתא |
| Organization | בית מדרש נשמתא |
| Categories | Education |
| Website | - |
| - |
Copyright 2024 - Spreaker Inc. an iHeartMedia Company
